זאק בריאן הוא מלח חיל הים צעיר במשרה מלאה, אבל יש לו את החוכמה של ותיק מרופד. אליזבת מדברת על אנשים אוהבים סובלים, בגידה, על הצורך להמשיך לנוע לשרוד ועל הבדידות שמגיעה עם סוג כזה של הישרדות.

זה לא משמח. הכי דופק שהוא מקבל הוא שיר עם הכותרת “נול”, על פינינג למישהו מרחוק. אבל יש כאן אהבה – “שלי” מדבר על איך להיות עם האדם הנכון יכול לרכך את הקצה ולתת לחיים משמעות. ואפילו “אניטה (חלק שני)”, על אהבת מכור, נורה מלא רוך. זה השיר האהוב עלי באלבום.

זו מוזיקת ​​קאנטרי אמיתית על החיים האמיתיים. ולא שיר אחד על כלב.

אליזבת היא לא אלבום קצר. כשנכנסים ליותר משעה, והקשיבו בצורה הטובה ביותר בישיבה יחידה, זו התחייבות. אבל אחד שווה לעשות.

הבחירה השנייה שלי השבוע היא מוזרה, אני מודה. זאת אומרת, מי בחוץ חושב שתקופת הזהב של המוזיקה הייתה כאשר להקות כמו פוקו ואמריקה שלטו במצעד והתחנות הטובות ביותר היו בחיוג AM? כמעט אף אחד. אבל יש ימים שבהם רוק רוק הוא הדבר היחיד שיגרד את הגירוד, ובימים ההם, הייתי רושם את “בקולנוע” של מארק פרדסון, אלבום הסולו הראשון של הסולן/נגן המקלדת הראשי של The Lonely H.

והעובדה שהוא עושה מוזיקה ככאורה תמימה לכאורה יכולה להסוות את כוונתו האמיתית לשיר כמו “מחשבות ותפילות”, שנראית כמו משאלה מלאת תקווה ואוהבת, אך האזנה קרובה חושפת פולמוס אכזרי על הנטישה הסיטונאית על ידי ממשלת ארה”ב על אחריותה לאנשים אחרי הוריקן מריה: “אין דרך להשיג את התרופה שלך, לא עוף בחנות, פעם הייתה פעם תקופה בה נקרא לנשיא, אנחנו לא מדברים איתו לא עוד … “לאורך כל הדרך, יש ציניות שנונה המסתתרת מתחת למכות חלקות וקולינסקיות.

האלבום הזה הוא מגדל. תבדוק את זה.

Runner Ups

ללהקה בשם SAME יש אלבום חדש, פלסטיק ווסטרן. נהנתי מזה לא מעט.
מערבית מערבית על ידי אותו
הופעת הבכורה של הר ג’וי הייתה סנסציה באינטרנט ונטייה נפלאה לימי הלהקות שבאו אחריו של Grateful Dead. החדש שלהם, המסדר אותנו, לא כל כך טוב – אבל זה עדיין רופף עדין של פופ פסטורלי ויש כאן מספיק שירים קליטים שזה יישאר איתך די הרבה זמן.
לארגן אותנו מחדש על ידי הר ג’וי